ניגון חייו

לזכרו של צחי איטח

צחי, בן ליפית ולאריה, אח בכור לעמוס, לאתי ולליהי, נולד בדימונה ב-1980. כשהיה בן שש החל לנגן בקלידים והגיע לרמה מקצועית. כשהיה תלמיד בכיתה ד', חזר צחי מבית הספר ומצא את הוריו עומדים בסלון הבית ליד משהו גדול ממדים, מכוסה בכיסוי מיטה. כשהוסר הכיסוי ונפתח הקרטון הגדול, נגלו לעיניו הקלידים שעליהם חלם.

בכיתה י"ב הוא הפיק את מסיבת הסיום בתיכון והשאיר אחריו כ-450 פלייבקים ו-18 שירים מוקלטים ששר עם אחותו.

סמל צחי איטח ז"ל

לקראת גיוסו לצה"ל, ביקש צחי להצטרף ליחידה שהקים אביו - פלחה"ן גבעתי. הדבר היה מבחינתו סגירת מעגל, והוא היה גאה מאוד. במרץ 1999 התגייס לצה"ל. "היה לו זיק בעיניים בכל פעם שהיינו אומרים גבעתי. בימי שישי הוא היה מעמיד אותנו לשיר את המנון גבעתי סביב שולחן שבת".

במסגרת מסלול הכשרתו, הגיע לשירות בקו בלבנון, ופלוגתו הוצבה במוצב הבופור בגזרה המזרחית של אזור הביטחון בדרום לבנון. אפילו למוצב הגיע עם האורגנית וניגן לחבריו, גם ברגעים קשים.

ביום שישי, ה' באדר א' תש"ס (11 בפברואר 2000), נורה טיל נגד טנקים מסוג טאו לעבר העמדה של צחי וחברו רועי כהן. צחי נהרג ורועי נפצע.

בן 19 היה בנופלו. הוא הניח אחריו הורים, אח, שתי אחיות ואת חברתו מורן. צחי לא הספיק לסיים את המסלול ולקבל את סיכת הלוחם. בלוויה העניק לו אביו את הסיכה, והיא נטמנה איתו.

במכתב שלא שלח מעולם ונמצא במחברתו כתב:
 

"פה, היכן שאני נמצא, במוצב הבופור בלבנון, החיים נראים אחרת. קודם כול לבנון. סקירה קצרה. מזג האוויר כאן קר מאוד. לכן צריך להתלבש טוב טוב (במיוחד בלילה). לובשים חרמונית, כפפות, צעיפים, מכסי פנים, נינג'ות. הנוף שנשקף מהמוצב הוא מדהים ביופיו (נהר הליטאני - עמק עצום וירוק שנמצא מאחורי המוצב). ופסגות ההרים המושלגות שנשקפות מבעד לעמדת השמירה. השגרה במוצב היא למעשה חוסר שגרה אחד גדול, שבא לידי ביטוי בהקפצות חוזרות ונשנות, ובחוסר שינה מתמיד. חוץ מזה אצלי הכול בסדר. מצב הרוח מצוין, החבר'ה אחלה, אבל הגעגועים לבית גוברים".

במהלך שנת האבל הראשונה קיבלו הוריו של צחי טלפון מתושבת קרית שמונה. זו סיפרה להם שצחי נהג בזמנו החופשי לפני עלייתו של אל מוצב הבופור בלבנון, לפני שנקרא לשטח, לנגן לילדים במקלטים באורגנית הקטנה שלו.

דבר היוצרת ענבל אוחיון:  

צחי איטח היה מוזיקאי מוכשר. נגינתו והביצועים המורכבים והעשירים שלו לשירים אהובים היו בידיו כלי להפצת שמחה. הוא אף היה מתנדב לעודד אנשים ברגעיהם הקשים בעזרת הנגינה.

היה חשוב לי לעסוק באהבתו הגדולה של צחי למוזיקה עוד מילדות, ולהציג את התפקיד שהמוזיקה מילאה בקשריו עם הסובבים אותו. הביטוי החזותי  שניתן בסרט לצלילים המתנגנים - מעין בועות שמחות - מלווה את דמותו של צחי לאורך כל הסרט.

כפי שהנגינה עמדה במרכז כמה מהרגעים השמחים בחייו, היא גם הצליחה להציע מעט נחמה ברגעים העצובים. וכך, גם לאחר לכתו, המוזיקה של צחי ממשיכה לספק נחמה ולשמח את הקרובים אליו. הסרט נחתם בשיר "לתת" של בועז שרעבי, שצחי אהב במיוחד, ובבועות, שממשיכות לייצג את הנגינה של צחי גם אחרי נפילתו בקרב.

את הפסקול של הסרט יצר ברגישות רבה המלחין נועם אופיר.