מחפש אותם בים של געגועים

לזכרם של אוריאל פרץ אשר נפל בקרב בלבנון (1998) ואלירז פרץ אשר נפל בתקרית ברצועת עזה (2010)
 

בלב ג'בליה, בהפוגה בין הקרבות, נפגשים שני לוחמי גולני, שני אחים – אלירז ואליסף. הם מתחבקים בהקלה, חיבוק שמקפל בתוכו זיכרונות ילדות מתוקים וגעגוע לאחיהם הגדול, אוריאל, שנהרג שנים אחדות קודם לכן בקרב בלבנון. החיבוק המשפחתי במרחב הסוריאליסטי הזה ייצרב בנפשו של אליסף ויקבל משמעות מצמררת לאחר נפילתו של אלירז, זמן קצר לאחר מכן בציר כיסופים.

אוריאל פרץ 
 

אוריאל, בנם הבכור של מרים ואלעזר, נולד בהתיישבות אופירה שבסיני. שם הוא רכש את אהבתו הרבה לטבע, שהשתמרה לאורך השנים דרך טיולים בכל רחבי הארץ, ניווטים, צלילה והדרכת בני נוער בהכרת הארץ.

כבר בצעירותו בלטה לעיני כול אישיותו האידיאליסטית, וכל צעד שעשה נבע מתוך אמונתו בשילוב בין תורה, ארץ ועם. בדרשת בר המצווה שלו הסביר את חשיבותם של שלושת היסודות שעברו בין הדורות וירש ממשפחתו – תורת ישראל, שעל ברכיה התחנך; ארץ ישראל, שבה נולד ומנופיה טעם בטיוליו הרבים; ועם ישראל, שהיה גאה להשתייך אליו. ברוח זו, היה תמיד פעיל בקהילה, הדריך בסניפי בני עקיבא בגבעת זאב ובשכונת רמות וסייע בניהול בית הכנסת דרכי נועם, שבו היה פעיל גם אביו.

אוריאל פרץ ז"ל

ככל שגדל, הלך והתברר לו ייעודו בצבא. הוא פנה ללימודים במכללה הקדם צבאית לפיקוד אור עציון, שם נחשב לרוח החיה והמלכדת של פלוגת משואות, שבה למד. ינון, חברו מספסל המכינה, סיפר: "כשהדבקנו לך את הכינוי 'מלך' זה כל כך התאים לך כי היית בן אדם מיוחד במינו שידע להתייחס ולדאוג קודם כול לסובבים אותו ואחר כך לעצמו. הקו שהנחה אותך היה 'קודם כולם ואחרכך אני'. מצד שני, היית הראשון להתנדב לכל משימה".

בחודש נובמבר 1995 התגייס אוריאל לצה"ל. לאחר שהתעקש ממושכות, הצליח להתקבל לגיבוש של סיירת גולני. אוריאל עבר בהצלחה את הגיבוש ואת מסלול הלוחם, שבמהלכו אף הצליח עם חבר לצוות לרשום שיא בניווט – השניים גמאו מרחק של 25 ק"מ בפחות מארבע שעות וחצי.

בסוף 1997 נשלח אוריאל לקורס קצינים. חבריו לקורס התרשמו מאוד מכושר מנהיגותו, מהדוגמה האישית שנתן תמיד, מנכונותו לעזור לחברים ומהאהבה ומדרך הארץ שאפיינו את כל הליכותיו. במרץ 1998, בסיום הקורס, אמר אוריאל: "לא בכדי נבחרנו להיות קצינים, נבחרנו לחנך; אנחנו ראויים לכך. נשנה את המדינה הזאת אם נרצה או אם לא נרצה…".

במסגרת שירותו תרם אוריאל מזמנו הפנוי ולימד את תלמידי הישיבה התיכונית בקרית ארבע את מורשת הקרב של חטיבת גולני ושל צה"ל כולו.

אוריאל נהרג ממטען חבלה סמוך לכפר מרכבה בדרום לבנון עם סמ"ר ניצן בלדרן.

הוא הניח אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.

אחיו אלירז, שנפל בקרב 12 שנה מאוחר יותר, ספד לו: "אתה, אוריאל, כל פעם אמרת להמשיך, לא לוותר, להיות טוב יותר, להשקיע תמיד, להיות הכי טוב… האמנת שהדרך הזאת נכונה, קשה, ולפעמים משלמים עליה מחיר. את מחיר החיים. תמיד הקרבת הכול, תמיד השקעת ממש מגופך הכול, בכל דבר. גם לחיילים שלך דאגת שיהיו הכי מוכנים, הכי דרוכים, הכי טובים. השרית עליהם ביטחון… כואבים, עצובים ומבטיחים – ככה אותך נזכור, בצורת החיים הזאת, לא זיכרונות של תמונות, אלא דרך חיים ויחס אוהב לכל פרטי החיים".

גם בטקסטים שכתב אוריאל, שנמצאו לאחר מותו, עולה בבירור הדמות שזכתה להערכה מכל הסביבה. "עם כל מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף, אפשר להקים ערוגה מטר על מטר. אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל.

למקום שאדם הולך בשעת כאבו – שם שורשו. (אוריאל כתב שהוא הולך לשני מקומות – הר הרצל ולכותל).

את הערכים הללו משמרת משפחתו. אמו מרים נושאת הרצאות בנושא מנהיגות לחיילים, לקצינים ולבני נוער. מכתבים שכתבו חיילים ומפקדים של אוריאל כונסו בחוברת הנקראת 'העוז והענווה', וזו משמשת את הבסיס להרצאה שלה 'קווים לדמותו של מפקד'.

אלירז פרץ 

אלירז פרץ נולד למרים ולאלעזר באופירה שבסיני, וכך עברו שנות ילדותו בנוף המדברי הפראי ובים. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, עברה המשפחה להתגורר בשכונת גבעת זאב בירושלים. אלירז סיים את לימודיו בבית ספר התיכון הימלפרב בירושלים ודחה את גיוסו לצה"ל בשנה כדי ללמוד במכינה הקדם צבאית עוצם ביישוב עצמונה שבגוש קטיף. לתקופה זו היתה משמעות מכרעת בחייו, ובה התעצבה והתגבשה אישיותו מבחינה צבאית ורוחנית. הילד האוהב והמחבק נהפך לנער ששאף לחיים מלאי משמעות ברמה האישית והלאומית כאחד.

בשנת 1998, לאחר שסיים את המכינה, התגייס אלירז לסיירת גולני, וכמה חודשים לאחר מכן נהרג אחיו אוריאל ז"ל בלבנון. על קברו של אוריאל הבטיח אלירז ללכת בדרכי אחיו, ולימים יצא לקורס קצינים. בדרכו הצבאית הספיק למלא תפקידים רבים ובהם מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד מחזור וסגן מפקד גדוד 12.

אלירז פרץ ז"ל

במהלך שירותו הצבאי כתב אלירז לחברו: "צריך לתת הכול… אם אתה אוהב, אז עד הסוף. אם אתה חבר, אז עד הסוף. ואם אתה בצבא בקרבי, אז אתה עד הסוף שם ונותן הכל… זה מה שנקרא במילים גבוהות (אני לא יודע אם אתה תאהב את זה) מסירות נפש, וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה! והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מדי פעם, אלא כל הזמן, מדי יום ביומו, דקה דקה".

את האהבה הטוטלית ואת מסירותו האינסופית של אלירז תיארה גם שלומית אשתו, שסיפרה כי מדי לילה, לאחר תפילת קריאת שמע על המיטה, נהג אלירז להגיד:

אנא אלי, אנא אלי

עשה אותי כלי לשליחותך

במקום שבו מקננת שנאה

תן לי לזרוע אהבה

במקום שבו עלבון – סליחה

במקום שבו חושך – אור

במקום שבו עצב – שמחה

אלירז נפל בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה מכדור שפוצץ רימון שנשא באפודו. איתו נהרג גם סמ"ר אילן סביאטקובסקי, ושני חיילים נפצעו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בהר הרצל, סמוך לקבר אחיו אוריאל ז"ל. הוא הניח אחריו אימא, שני אחים ושתי אחיות, אישה וארבעה ילדים.

אוריאל פרץ ז"ל - נהרג בקרב בלבנון. אלירז פרץ ז"ל - נפל בפעילות מבצעית ברצועת עזה. אמם, מרים פרץ, מספרת על הטיולים המשפחתיים האחרונים לפני מותם, על המפגש בין אלירז לאחיו אליסף באמצע הקרבות במבצע "עופרת יצוקה" ועל הגעגוע העז לשני הבנים יחד עם הבחירה האמיצה להחזיק בחיים.
 

Neko Productions, יוצרי הסרט "מחפש אותם", מספרים על תהליך היצירה: 

לפני תחילת העבודה על הסרט היה לנו חשוב מאוד להפיק ולייצר סרט שיעביר בצורה ברורה ומקיפה את הסיפור המורכב והעצוב הזה. התמודדנו עם השאלה הגדולה איך מנציחים במסגרת זמן קצרה כל כך שני בני אדם, שני אחים מלאים כל כך? התשובה לשאלה מיהרה להגיע - דרך נקודת מבטו וחוויותיו של האח השלישי, אליסף. 

במקום לכתוב תסריט על משפחת פרץ, בחרנו לעבוד הפוך: לתת למשפחת פרץ לספר לנו את הסיפור שלה.
בריאיון לילי ארוך, הקלטנו שיחה עם אליסף, שבה הוא דיבר על הזיכרונות שלו מאחיו הבוגרים ועל חווית האובדן שלהם. מההקלטות האלו יצרנו את התסריט.

הסרט מתרחש במבצע "עופרת יצוקה" ומתמקד ברגע שבו אליסף ואלירז נפגשים במקרה בתוך הקרבות. מרוב התרגשות מהמפגש, הם מתגוששים בהתחלה, ולאחר מכן, מתחבקים בעוצמה. מתוך החיבוק שלהם הצופה יוצא יחד עם אליסף למסע בזיכרונותיו. 

לאנימציה הכוח לשקף זיכרון בצורה שסרטים רגילים אינם יכולים. בעזרתו הנאמנה של המדיום, בעצם ״הבאנו לחיים״ את הזיכרונות מאוריאל ואלירז. כך הנצחנו וכיבדנו את שני בני האדם המיוחדים האלו. דרך הזיכרון ניסינו לתווך את חוויית האובדן, שכן אחד האלמנטים החזקים ביותר באובדן הוא טשטוש הגבולות בין מציאות וזיכרון. מה זוכרים מאותו האדם שכל כך אהבנו? האם זה המקום היחיד שבו האדם הזה ״חי״? איפה מתחילים לשכוח? כל אלו הן שאלות ששאלנו במהלך התהליך.

חברת הפקה: Neko Productions

מפיקה: לירית רוזנצויג טופז

קונספט ובימוי: אייל רש

תיאום הפקה: עמית סידי

ויז'ואל סופרויזור: לירון טופז

ארט דירקטור: דניאל דוליצקי

סטורי בורד וארט: חנה מג'ולסנס

אנימציה וקימפוז: לוקאס רומרו

אלברטו קוריליזה אובדה

אנימציה קלאסית: וורו רומרו

תלת וקימפוז: אור עופרי

מוזיקה מקורית: דניאל מרקוביץ 

עריכה מוזיקלית: שגיא שחר 

למערך שיעור המבוסס על הסרט "מחפש אותם" לחצו כאן>>


מן העיתונות,

"מחפש אותם" - מאמר מתוך MAKO 6.5.19

ראיון עם מרים פרץ - שכלה שני בנים ועדיין מאמינה בחיים - מאמר מתוך מוטקה 11.5.2016

ראיון של רותי זוארץ עם אייל רש, במאי הסרט על האחים פרץ ז"ל - מאמר מתוך מעריב 9.5.2016

חמישה סרטונים וגעגוע ( ראיון עם יטבת פייראיזן - וויל) - מאמר מתוך אתר הבמה 2017