אוניות נייר

לזכרו עזרא אשר 

תמיד היה אדם

עזרא אשר נשא את שמו של דודו, ששירת כמפקד כיתה בצנחנים ונפל במהלך מרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן. גם סבתו מצד אמו נהרגה במלחמת השחרור בהפצצת מטוסים מצריים על קבוצת יבנה. עזרא ידע כל חייו שיהיה קצין, ומכריו מספרים עליו שהיה המודל של "דמות הקצין" - בערכיו, במנהיגותו הבטוחה-עדינה וברגישותו. אחד מרעיו כתב ביום נפילתו: "חפשו את האדם שכל חייו עבד בשדה וגידל פרחים/ חפשו את האדם שניווט ותרגל בשטח וגידל חיילים/ חפשו את האדם שלמד תורה והתכונן לחיים/ חפשו את האדם ששילב יחד, בצורה טהורה, את שלושתם/ חפשו את האדם שבכל דרכיו, תמיד, היה אדם".

בתום לימודיו התיכוניים יצא עזרא להעשיר את השכלתו התורנית ולהכשיר עצמו לצה"ל במכינה הישיבתית עלי שבשומרון. באוגוסט 1990 הוא התגייס, ולאחר שהתנדב לצנחנים הוצב לשרת בגדוד 101. בתום הטירונות עבר קורס צניחה, המשיך במסלול האימון המתקדם ונשלח לקורס מ"כים, שבסיומו קיבל דרגת רב"ט והצטרף לסגל הפיקוד בגדוד. בפברואר 1992 נשלח עזרא לקורס קציני חי"ר. הוא קיבל את דרגת הקצונה ונשלח לשרת כמפקד מחלקה בבית
הספר למ"כים. הוא לא היה מוכן לקבל את הצבתו כמדריך, ועשה כל שניתן כדי לחזור ליחידתו.

באחד ממכתביו מלבנון כתב עזרא לחברתו דני: "אני יוצא לפעילות מסוכנת, שיש בה הרבה סיכוי שאני אפגוש מחבלים. יש תמיד שאיפה למגע עם המחבלים. אבל אני בכל אופן, דבר ראשון שאני רוצה זה שכולם יחזרו בשלום בלי אף שריטה מהפעילות". במכתבו האחרון כתב עזרא לדני: "הפעילות שאני עושה פה היא בעלת אחריות כבדה מאוד. אני לוקח אחרי למשימות הכי קשות חיילים, ומה שאני אחליט ואיך שאני אתפקד יקבע את גורלם. כי זו, בעצם, המהות של מפקד וקצין ביחידה לוחמת כמו שלנו".

ב-24.5.93 נפגע עזרא מירי כוחותינו במהלך מארב באזור כבריחא, בדרום לבנון. עמו נפלו שלושה מחבריו לפלוגה: סמ"ר דביר יעקב מור חיים, סמל אהוד חלמיש וסמל יעקב גבאי. עזרא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקבוצת יבנה, בשורת הקברים של דודו, סבתו ובני משפחה נוספים שנספו במלחמות ישראל. הוא הותיר אחריו הורים, אחות, הדס, ושני אחים - גיא ואביה. בן 22 היה בנופלו. לאחר נפילתו הועלה עזרא לדרגת סגן.



כתוב בנייר

"אוניות נייר" מתאר דיאלוג בין ילד לחלל צה"ל, עד ההבנה המרה שגם אבא הולך למלחמה. הדס גלבוע ואופירה לבנון מספרות על יצירתן
 

סיפורו של סגן עזרא אשר, שנהרג בתאונה מבצעית בדרום לבנון, נגע מאוד ללבנו, ובה בעת הציב בפנינו אתגר גדול. איך לגעת בסיפור כל כך רגיש? איך לעשות צדק עם הסיפור והמעורבים בו? הקושי העיקרי מבחינתנו היה לתת מקום וכבוד לכל אחד מהגורמים החשובים בסיפור ועדיין לשמור על השפה שלנו. לכן התלבטנו לגבי כל נקודה שבחרנו להציג, ובכל שלב הבטנו אחורה כדי לבדוק ששמרנו על הרגש והעניין שמשכו אותנו לסיפור.

הסרט שהכנו מבוסס על הסיפור "אוניות נייר", שכתב עשהאל כהנא, חברו של עזרא. דרך סיפורו הרגיש של עשהאל רצינו לגעת בעדינות רבה בנסיבות שבהן מצא עזרא את מותו, ולצד זאת לתאר את נקודת מבטו של ילד שמבין בפעם הראשונה ש"אבא הולך למלחמה". הסיפור מתקיים בפאזה לא מציאותית, וההתרחשות היא מעין פנטזיה או חלום של ילד המדמיין שהדמות בעיתון קמה לחיים. בחרנו את הסיפור הזה כי הרגשנו שהוא מתאים להנפשה בטכניקות שפיתחנו בנייר, שבעזרתן אפשר להמחיש את מה שאי אפשר לחוש במציאות. האמנו שהטכניקה שלנו יכולה להעצים את סיפורו של עשהאל, לתת נפש של ממש לדמויות מנייר ולהעניק לכל אחד הזדמנות להיזכר כיצד תפס את יום העצמאות בילדותו. אנחנו מרגישות שהצלחנו ליצור עולם רגיש ומסקרן הנותן מקום וכבוד לסיפורו של עזרא, לאופן שבו עשהאל בחר לספרו ואולי גם משהו קטן מנקודת המבט שלנו.