לזכרה של מיכל זהר
קצת לפני שציין איתן יום הולדת 20, שאלה אותו חברתו מיכל מה הוא רוצה במתנה. "שום דבר", השיב לה, "באמת שלא חסר לי כלום; יש לי אותך, וזה מספיק". "ובכל זאת", החברה לא ויתרה, "חייב להיות משהו, תחשוב טוב". "בסדר", נכנע בחיוך, "אני רוצה אלף נשיקות. אבל על אמת, כן? חסר לך שתרמי".
"איך ששמעתי שמיכל נפגעה, יצאתי מהצבא. כבר היה מאוחר, והדרך היתה ארוכה", מתאר איתן, "עד שהגעתי, היא כבר לא היתה. לא הספקתי לראות אותה בבית החולים אפילו". איתן הגיע ישירות לבית המשפחה האבלה והזועקת. "ראיתי אנשים הרוסים, ולא ידעתי מה לעשות", הוא נזכר, "התיישבתי ליד אימא של מיכל וחיבקתי אותה, ואז היא אמרה לי שמיכל הכינה לי משהו ליום ההולדת. 'אני חושב שאת טועה', אמרתי לה, 'את מה שרציתי אני לא אקבל לעולם', אבל היא הלכה וחזרה עם קופסה מקושטת כזאת, יפה. לא ידעתי מה כבר יכול להיות שם. פתחתי וראיתי מלא נשיקות מגומי. זה בעצם היה הרגע שבו הבנתי שזהו. זה פתאום נפל עליי ובכיתי".
מה שחקוק יותר מכול בזיכרונם של בני משפחתה של מיכל הוא חיוכה. מספרים עליה שהפיצה אושר ושמחה – תמיד חייכה, תמיד עודדה. בשעות הפנאי השתתפה בחוגי מחול, ואלה מילאו את כל ימות השבוע. בבחינת הבגרות המעשית במחול יצרה מיכל ריקוד לצליליו של השיר "זכיתי לאהוב" של עברי לידר, ובבחינה העיונית כתבה כהסבר לבחירת הכוריאוגרפיה שהרכיבה: "האהבה המציפה אותי למשפחה, לחברים, למחול... הרגש שמלווה את הווייתי אל מול ההערכה לכל מה שיש לי קיים בי תמיד ומעשיר אותי גם כשאני לבד, בלי תלות במה שסביבי".
מיכל נעשתה רקדנית בולטת: היא השתתפה בלהקת המחול של משגב ואף נסעה עם הלהקה לברזיל להופיע בפני קהילות יהודיות ולטייל. ביום חמישי, 11 בנובמבר 2010, בדרכה חזרה הביתה מהשירות הצבאי, עם משאלת לב להגיע למשגב ולחזור לרקוד אחרי שנת הפסקה, התנגש במכוון נהג משאית בתחנת האוטובוס הסמוכה לתחנת הרכבת בעכו, שעה שעמדו בה אנשים רבים. מיכל, שהמתינה בתחנה, נפצעה באורח אנוש. שעות ארוכות נלחמו הרופאים על חייה, עד שבחצות היא מתה מפצעיה.
|
מיכל זהר ז"ל נהרגה בדרכה חזרה הביתה מהשירות הצבאי, לאחר שנהג משאית התנגש במכוון בתחנת האוטובוס בה עמדה. אמה, בינה זהר, מספרת על הזיכרונות ממיכל ועל ימיה האחרונים.
חיוך נדיר
ברק דרורי, יוצר סרט הזיכרון: לסיפור האהבה של מיכל ואיתן התוודעתי במקרה, ולקח לי קצת זמן להבין מה מוקד המשיכה שלי אליו. בעקבות התחקיר, מצאתי את עצמי צולל יותר ויותר בסיפורים ובזיכרונות על חייה של מיכל, וכמו כל מי שהכיר אותה, גם אני נפלתי שדוד.
עלמת חן צעירה עם חיוך נדיר, מלאה שמחת חיים, שקשה להאמין שחייה נקטעו. לרוע מזלי, יצא גם לי להיתקל במוות בטרם עת לא מזמן בחיי. מתוך האבל הפרטי שלי ומההיכרות שנבנתה עם דמותה של מיכל, החלטתי להתמקד במסע לעבר הבשורה – מסע שמעטים באמת יכולים להבין.
דרך דמותו של איתן, שנמצא בדרכו לבית החולים לקבל את הידיעה על חומרת פציעתה של מיכל, אנו למדים עליה, מתאהבים בה, מתגעגעים אליה ונעים בין חוסר אמונה לייאוש. ואולי אפילו גם מבינים לבסוף שהאדם שאיבדנו לא באמת עוזב אותנו, באותה המידה שבה למעשה לעולם לא נוכל להתגבר על אובדנו. אנו לומדים לחיות קרוב לאובדן, במקביל אליו, וגם האדם שעזב אותנו נשאר במקביל אלינו – בזיכרון חי ונושם.
כאשר חקרתי עוד על מיכל, גיליתי שהיא היתה רקדנית. זו היתה פריצת דרך בגישה לתסריט. שירת הברבור, הריקוד האחרון של מיכל, יהיה בצעדיו של איתן בחדר המדרגות לפני קבלת הבשורה במסדרון בית החולים.
אלינור אינדיך, כוריאוגראפית, רקדנית וידידה טובה, עזרה לתכנן את הריקוד ושימשה בתור רקדנית כדי שאלמד את התנועה. יונתן אלבלק, מלחין מוכשר וחבר, התבקש לייצר מוזיקה מקורית רק לקטעי הזיכרון של מיכל. ואורי אינקס, הארט דיירקטור של הסרט, היה אחראי על הלוק האמנותי. בחרתי לעשות את הסרט באנימציה קלאסית, נעה, סקיצתית, גם כדי להעביר את המצב הנפשי הלא יציב והמוטרד, אך גם כדי למתוח את גבולות האנימציה ולתת יותר אפשרויות, במיוחד כאשר זיכרון וריקוד מעורבים.
מן העיתונות,
זוכרים את הנשים: מיכל זהר, הרקדנית הצעירה שחייה נקטעו באכזריות - מאמר מתוך אתר 7.5.19 ONLIFE
"לזכרה של מיכל זהר". - מאמר מתוך אתר "מדרשת"
פנים. יום. זיכרון - מאמר מתוך "הארץ"