מול הים

לזכרו של עמית יאורי

עמית נולד בירושלים בשנת 1993 לעינת ולשחר, אח בכור לנעם ולעידו. כבר בבית הספר היסודי בלט עמית כילד דעתן, חינני ואנרגטי, שעוזר לכולם, מארגן ומסדר. עם זאת, הוא לא אהב ללמוד. הוא היה הולך לבית הספר לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת בית ספר, ובאמתחתו מחברת אחת לכל המקצועות ושקית אוכל. אם לא היה בנבחרות הריצה, האופניים, הכדורסל והשחייה, היה צריך לחפש לו בית ספר אחר.

כנער, אהב עמית לבלות עם חברים, אך אהב גם להיות לבדו בחדרו ולנגן בגיטרה. בתחילת הדרך למד בכמה שיעורים מסודרים, ובהמשך למד מצפייה בסרטונים באינטרנט או דרך הקשבה למוזיקה. בייחוד אהב את אסף אבידן ואת אהוד בנאי. עם חבריו הטובים בילה ב"זולה" -  מקלט שהם סידרו ושיפצו. הם לא אהבו פאבים רועשים. בזולה הם ניגנו וצחקו שעות על גבי שעות, עד שהשכנים העירו על הרעש. 

עמית יאורי ז"ל

עמית אהב מאוד לטייל עם משפחתו ועם חברים. הוא הוכיח את עצמו כבעל יכולת ארגון, ותמיד ארגן פיקניקים וטיולים לים ולמעיין.

ב-2012 התגייס עמית לצה"ל ושירת כלוחם ומפקד בחיל ההנדסה. ב"רגילה" האחרונה, כמה חודשים לפני שנהרג, נסע לשבוע צלילה באילת.

מפקד הפלוגה סיפר: "זיהיתי מפקד בוטח בעצמו, מגובש, בעל ערכים, שגם יודע להנחיל אותם לחייליו. כשהמפקדים לחוצים, הוא רגוע ובטוח; כשאנחנו עייפים, הוא יוצא לרוץ; כשאנחנו מחפשים שקט מהחיילים, הוא הולך לדבר איתם אל תוך הלילה. עמית עשה הכול בדרכו שלו, בלי להתפאר בכך. בטוח בדרכו, תמיד עקבי, נחוש ונמרץ".

עמית נהרג במהלך מבצע "צוק איתן" ב-25 ביולי 2014. בן 21 היה בנופלו. על מצבתו נכתב: "מרחוק נדלק אור. אל תסטה כדי שתוכל לחזור".

שחר יאורי, אביו של עמית יאורי ז"ל, מספר על הזיכרון והגעגוע לבנו.
 

דבר היוצרת דפנה אוודיש: 

משפחתו של עמית תיארה אותו כבעל שקט פנימי עמוק, אדם צעיר הבטוח בעצמו ואוהב את הטבע. עמית גילה את הצלילה בים, זמן מה לפני מותו, ואני חיפשתי את הדרך להביע את כל אלה בסרט. מצאתי בשיר היפהפה והעדין של זלדה, "מול הים", את המבע האידיאלי לדמותו ולאופיו של עמית.

הסרט מבקש להראות את החיבור החזק למים, לטבע וליצורים החיים. החופש והשחרור הפנימי שעמית חש מתחת למים מבטאים גם את השקט ואת הביטחון שלו. השפה הויזואלית - צבע פסטל אמיתי על גבי וידאו מודפס - מייצרת אינטימיות וסביבה של זיכרונות, של נוסטלגיה.

בעיניי, פרט פשוט ויומיומי כמו מקלחת ארוכה בליווי מוזיקה מספר לנו הרבה על עמית ועל אופיו. זהו רגע פשוט אך בעל עוצמה, והוא מייצר הרגשת קרבה גדולה אליו. המעבר מהפנים (המקלחת בבית) אל החוץ (העולם התת-מימי) ושוב אל הפנים (המקלחת הריקה) מבטא מעגליות שנקטעה. למרות זאת, דג הזהב ששוחה בתוך החלון באמבטיה מביא איתו אופטימיות ואור. זוהי בעצם מהות הסרט: נפש חופשייה שמכילה כאב, אבל גם הרבה יופי.

הייתה לי הזכות לעבוד על הסרט עם יוצרים נהדרים שהם חלק בלתי-נפרד ממנו: עמיר לב, שהלחן רב הקסם והעומק שלו מייצר תחושה רפטטיבית כמו במצב תודעתי של צלילה ומדיטציה; וארז עיני שביט, שעיצב את הסאונד ברגישות אין-סופית ויצר מעברים וחיבורים משמעותיים בין זרם המים של המקלחת לזרמי המים של הים.  

מן העיתונות,

"מים שקטים: אהבת הצלילה של עמית יאורי הפכה לסרטון מרגש"- 
 מאמר מתוך וואלה NEWS תרבות 7.5.19

בית אבי חי מציג: "פנים. יום. זיכרון"  - מאמר מתוך JERUSALEM TIMES 

"איך מייצרים געגוע?"  - מאמר מתוך MAKO קשת 1.5.19

"מול הים": אהבתו של סמ"ר עמית יאורי, שנהרג בצוק איתן-  מאמר  מתוך מעריב 7.5.19