חסד

לזכרם של דוד (דיוויד) ונאוה אפלבאום 

דוד (דיוויד) אפלבאום נולד בארצות הברית למשפחה דתית מאוד וציונית מאוד. בשנת 1972 סיים לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, וכעבור שנתיים סיים לימודי תואר שני בביולוגיה. הוא המשיך ללימודי רפואה, ובשנת 1978 הוסמך כדוקטור לרפואה באוניברסיטה באוהיו. לאחר לימודיו התמחה דוד ברפואה פנימית במרכז הרפואי הר סיני שבקליבלנד, אוהיו, וכן הוסמך כמומחה לרפואת חירום. בשנת 1977 נישא דוד לדבורה ובשנת 1981 הם עלו לישראל והתיישבו בירושלים.

דוד היה אדם שפעל ביצירתיות והוביל שינויים בתחום רפואת החירום. הוא ידע להגיע להישגים בזכות יחסי אנוש טובים עם הצוות והתמודד עם כל אתגר הניצב בדרכו (משלולית במשרד שאיש לא ניגב ועד חולה שיש לו סיכוי של חמישה אחוזים לחיות).

כשעלה דוד לארץ, הוא הפעיל ניידות לטיפול נמרץ בירושלים ועשה שימוש בתרופה ממיסת קרישים כבר בבית של החולה, לפני ההגעה לבית החולים. במהלך עבודתו בחדר המיון של שערי צדק הבין שישנם חולים רבים שמקומם אינו שם, וההבנה הזאת הובילה אותו להקים את "טרם" –  מרכז חירום רפואי שאליו אפשר להגיע לפני פנייה למיון ולקבל טיפול ראשוני מהיר. מרכזי "טרם" זכו לפופולריות גבוהה.

ד"ר אפלבאום טען שאם יצליח הצוות הרפואי לרומם את מצב רוחו הירוד של החולה, סיכוייו להחלים גבוהים יותר. לכמה מהחולים הוא אמר דברי תורה כדי להסיח את דעתם מן הכאב. 

ב-9 בספטמבר 2003, פוצץ מחבל מתאבד את חומר הנפץ שנשא על גופו בתוך בית הקפה הלל שברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים. שבעה אנשים נרצחו בפיגוע, ובהם דוד ובתו נאוה, שהיתה אמורה להינשא יום לאחר מכן.

ד"ר דוד אפלבאום היה בן 50 במותו. הוא השאיר אחריו אישה, שני בנים, שלוש בנות (נתן, יצחק, שירה, שיינא וטובי-בלה) ואחות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים, ליד בתו.

 

נאוה ודוד אפלבאום ז"ל

נאוה נולדה בשנת 1983 בקליבלנד, אוהיו, ארצות הברית. היא עלתה לארץ עם הוריה דוד ודבורה אפלבאום ועם אחיה, והמשפחה התיישבה בירושלים. נאוה היתה טובת לב וגומלת חסדים. כשסיימה את לימודיה באולפנת חורב בירושלים, התנדבה בשירות הלאומי בחדרה ושנה נוספת בזיכרון מנחם, מרכז תמיכה לילדים חולי סרטן. את הילדים נהגה נאוה לשמח בתחפושותיה. היא רצתה לחלוק עם הילדים שטיפלה בהם את שמחתה, ואת אלה שהיו במצב טוב מספיק, הזמינה לחתונתה בליווי הוריהם. לבוקר יום החתונה היא תכננה מסיבה במחלקה עצמה, למען הילדים שנבצר מהם לצאת. הם חיכו לה בבוקר, נרגשים, אך היא לא הגיעה.


 

נאוה אפלבאום ז"ל

סיון קידרון, במאית הסרט "חסד", מספרת:
 

הסיפור של נאוה ודוד אפלבאום הפך לי את הבטן. אין באמת מדרג של טרגדיות, אבל זוהי טרגדיה טעונה ונוראה, שכן היא נוגעת גם באסון כפול של אב ובתו וגם באסון שקורה יום לפני החתונה המיוחלת שלה.

מה שנגע בי יותר מכול בסיפור הזה זו ההתהפכות הזאת של הגורל, שקורית מהר כל כך, ובאופן בלתי-צפוי כל כך. זה בלתי-נתפס: להתעורר ליום של שמחה והתרגשות של לפני חתונה ולהגיע לתהומות ברגע, בלי שום אזהרה.

היה לי חשוב להעביר בסרט את התחושה הזאת, של נפילה סחרחרה מהמקום הכי גבוה למקום הכי נורא. מאושר גדול והתחלה של חיים חדשים, תחושה של התחלה, לסוף פתאומי ובלתי-צפוי.

את הסרט בחרתי ליצור בשחור-לבן כדי להדגיש את ההתהפכות הזאת. מה שמתחיל בהיר ונקי, הולך ונעשה כהה ככל שהסרט מתקדם. בחרתי בשפה קולנועית שממעטת בקאטים ועושה שימוש במעברים חלקים מדבר לדבר, כדי להעביר את תחושת הרצף של ההכנות לחתונה ושל ההתרגשות, ביום שאיש לא דמיין שיסתיים כך.

אין באמת הפרדה, אין הודעה מוקדמת, הכול זה חלק משטף של פעולות יומיומיות שנקטע בצורה טרגית. ניסיתי לייצר תחושה של סחרחורת, של תנועה שמתחילה במקום אחד ופתאום מסתיימת במקום אחר לגמרי, ואתה לא מבין איך זה קרה.

לסרט קראתי "חסד", קודם כול כיוון שנאוה ודוד מילאו את החיים שלהם בחסד - דוד במחלקת המיון בבית החולים שערי צדק, ונאוה כמתנדבת במחלקה האונקולוגית לילדים בהדסה עין כרם. הם טיפלו באנשים, היה להם אכפת מאנשים, הם נגעו בחייהם של מי שהיו זקוקים לעזרה ולחמלה, ולכן יש גם אלמנט חזק מאוד של ידיים בסרט.

מלבד זאת רציתי לרמוז על החסד שלא התרחש, החסד של נישואים והתחלה של חיים, והחסד השברירי של החיים בכלל.

ה"ד ד"ר דוד אפלבאום ז"ל ובתו נאוה ז"ל לא חששו מאתגרים. הוא הקים את שירותי החירום הרפואיים, והיא התנדבה במחלקה האונקולוגית לילדים. יום לפני החתונה שלה הם נרצחו בפיגוע בקפה הלל.