יום כיפור בוטל

לזכרו של ראובן גבריהו

"יום כיפור בוטל" מבוסס על הזיכרון האחרון של שרי אנסקי לפני צאתו של אחיה ראובן גבריהו למלחמת יום הכיפורים, שממנה לא חזר.

סלט ירקות - שרי אנסקי

יום כיפור היה חג שאהבתי מאוד. כל תושבי השכונה, בבגדים לבנים ובנעלי התעמלות, היו עולים בתהלוכה נהדרת על ההר של האוניברסיטה העברית. שם, בתוך מבנה בצורת כיפה לבנה, היה בית הכנסת שלנו. הגדולים היו מתפללים, ואנחנו, הילדים, היינו משתוללים, מטפסים על הכיפה, מנסים לצום, מראים זה לזה את הלשון היבשה ומשחקים במחבואים.

מתחת למבנה בית הכנסת היה ספסל אבן, מוסתר בין השיחים, שהשקיף על השכונה שלנו. שם הייתי מתחבאת ומבקשת בקשות מאלוהים. גם כשגדלתי והפסקתי לשחק מחבואים, המשכתי לשבת על אותו ספסל ולבקש בקשות.
 

ביום כיפור של שנת 1973 ביקשתי שם מאלוהים שימצא לי חבר. באותו רגע גילה אותי אחי הגדול ראובן ושאל עם מי אני מתלחשת. גיליתי לו. אבל לא גיליתי את הבקשה המיוחדת הזאת, כי ידוע שאם מגלים את הבקשות, הן לא מתקיימות.

אחר כך שאלתי אותו מה הדבר שהכי בא לו לאכול עכשיו. הוא לא רצה לגלות, ואפילו כעס קצת, אבל אחרי שהתחננתי הוא אמר: "סלט ירקות קצוץ דק, עם הרבה שום, מיץ לימון, פטרוזיליה ופלפל חריף קטן".

אחרי שהלך, ירדתי מההר דרך השדות, כדי שלא יראו אותי, והכנתי לי סלט כזה. לא מצאתי פטרוזיליה במקרר, אז קטפתי בגינה של השכנים. אם כבר חטא, אז נוסיף גם פשע.
 

בזמן שאכלתי, צלצל הטלפון. רעדתי מפחד. הייתי בטוחה שזה אלוהים, שרוצה להגיד לי שהוא הולך להעניש אותי. אז לא עניתי. החבאתי מהר את הקליפות של הירקות, שטפתי, ניגבתי והחזרתי את הכלים למקום. אבל אז שוב צלצל הטלפון. מישהו ביקש לדבר עם אחי הגדול. אמרתי לו שהוא בבית הכנסת, והוא אמר שארוץ לשם מיד ואגיד לו להתקשר דחוף ליחידה שלו ושארשום מספר טלפון. אמרתי לו שאני לא יכולה לרשום כי זה יום כיפור. ואז הוא כמעט צעק, "אל תבלבלי את המוח, יום כיפור בוטל! תביאי עט ותרשמי".

עם הפתק ביד רצתי לבית הכנסת. "יום כיפור בוטל", צעקתי לכולם. לאחי אמרתי לרוץ הביתה ולהתקשר ליחידה שלו. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר: "את אכלת סלט". זה היה הדבר האחרון שאמר לי. הוא לא חזר יותר הביתה לעולם.

ראובן גבריהו ז"ל

כשקוראים את הזיכרונות הרבים שנכתבו על ראובן גבריהו, מגלים שלמד ועשה ולחם פה בחור נדיר, טוב לב ומלא נתינה, ומעבר לכול - צנוע. עד כדי כך היה ראובן בחור עניו, שאפילו בהספד שכתב לו אביו אפשר לזהות את ההפתעה. "אנו, ההורים של בנינו הגיבורים, הננו יהודים בינוניים, פשוטים. והנה, מן הסיפורים המגיעים אלינו מפי החיילים, חברים לקרב, עולים ומתייצבים בנינו אלה כדמויות של לוחמים נועזים ללא חת. ויש בינינו הורים התמהים: מי ילד את הבנים האלה, שנתעלו במסירות ובמעשי גבורה מופלאים... האמת היא שגם בנינו, כמונו, ככולנו, הינם יהודים פשוטים מן השורה. אולם, הבנים שלנו אוהבים את מדינת ישראל, ארץ מולדתנו, נחלת אבותינו, ובהיותם חשים שמדינתם, ארצם נחלתם, בסכנה, הרי מתעלים הם למדרגה גבוהה של יכולת לחימה, תושייה וגבורה. התעלות זו היא התשתית האיתנה שעליה מבוסס כוח ההגנה ויסוד הקיום של מדינת ישראל".

ראובן, בן לאה ז"ל וחמ"י גבריהו, נולד בכ' באייר תש"ז (22.4.1947) בירושלים. הוא למד בבית הספר היסודי מעלה ובישיבת קול תורה בעיר וסיים את לימודיו בתיכון החקלאי עיינות. הוא היה תלמיד טוב וחרוץ והצליח בלימודים. ראובן היה גם ספורטאי מצטיין והשתתף בתחרויות רבות בבית הספר, ונודע כחברותי מאוד ופעיל בקרב חבריו ומכריו, שהיה להם כמנהיג. הוא היה תמיר ונאה, והגם שהיה צנוע, בטח בעצמו, נהג רצינות בגישתו לחיים והיה מלא חיים ומוכן תמיד לעזור לזולת.

ביום הכיפורים 1973, שרי אנסקי אכלה את הסלט שאחיה חלם לאכול. זיכרון על אח שלא חזר ועל סלט ירקות קצוץ דק עם הרבה שום ולימון נהפך לסרט אנימציה.

ראובן התגייס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1967 והתנדב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השלים סדרה של קורסים: קורס צניחה, קורס חבלנים, קורס סיירים וקורס קשרי שריון. מפקדיו העריכו את כישוריו ושלחוהו לקורס קציני חי"ר, ולאחר שהשלים קורס זה וקורס קציני סיור, הוצב בסיירת שריון בתפקיד קצין מבצעים וסגן מפקד פלוגת סיור, והוענקה לו דרגת סגן. הוא היה חייל מצוין ומפקד נערץ, שמעולם לא נאלץ לאכוף את סמכותו ואת דעתו, שכן ניחן בכושר מנהיגות טבעי ובסמכות שמקורו מוסרי וחברי. במלחמת ההתשה שימש מפקד יחידת סיור, ופעם ערך לאנשיו סדר פסח בשדה פתוח, תוך כדי מסע.

לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר, הוא נשא לו אשה בטקס שנערך בעיר העתיקה של ירושלים: בכך הוא ביקש להפגין את הקשרים האמיצים של משפחתו עם ירושלים המאוחדת, מאחר שהוריו נישאו באותו מקום. ראובן הקפיד תמיד שלא להדאיג את בני משפחתו: הוא כתב או התקשר הביתה בכל הזדמנות כדי להסיר דאגה מלבם, וכשיצא למלחמה, עשה כמיטב יכולתו כדי להרגיעם.

במלחמת יום הכיפורים השתתף ראובן בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום הושענא רבא תשל"ד (17.10.1973), כעבור 12 ימי לחימה במסירות נפש לשם בלימת התקדמות האויב והדיפתו, לחם ראובן באזור החווה הסינית, לקראת הפריצה של ראש הגשר. היה זה מאמץ עיקש לעצור את טנקי הארמיה השנייה מלהבקיע ולמנוע את צליחת התעלה. ראובן, שפעל אז כקצין המבצעים של יחידת סיור, עמד קיצוני בגזרת החטיבה, בולם בגופו את התקדמות האויב. הנגמ"ש שלו נפגע, והוא נהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. הניח אחריו אישה ובת, הורים, אח ואחיות. לאחר שנפל, הועלה לדרגת סרן.

מפקדיו וחבריו לנשק סיפרו על קרב הגבורה שבו נפל: "במשך כל ימי הקרבות הקשים והאכזריים נשמע קולו בוטח ברשת הקשר האלחוטי, בהדריכו את יחידת השריון שעליה פקד. הוא השתדל בכל מאודו לשמור, גם בתנאי הלחימה, על חיי החיילים העומדים לפקודתו ולנסוך בהם ביטחון. כאשר שככו הקרבות והחיילים מצאו להם זמן להירדם, נשאר לשמור על אנשיו. הוא עשה עבודה עצומה, ועשה זאת בכושר ובתושייה, והוכיח את נכונותו למלא כל משימה קשה ומסוכנת".

שחר תל-דן דן ורונן ז'וראט מספרים על "יום כיפור בוטל", הסרט שיצרו בהשראת סיפורה של שרי אנסקי, שנכתב לזכרו של ראובן גבריהו

הסיפור הקצר "סלט ירקות" של שרי אנסקי מעביר היטב את תחושת ההפתעה ששררה בארץ עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בסיפור מתארת אנסקי את הרגעים האחרונים שבילתה עם אחיה לפני שנפל במלחמה, בצד רגשות האשמה שחשה על המעשה האסור שעשתה.

כשעשינו את התחקיר, נסענו לגבעת רם בירושלים, כדי להתרשם מהנוף הנשקף מהשכונה. החלטנו ליצור סרט בשחור-לבן, שבשילוב הקריינות, ייתן תחושה חזקה של זיכרון, והוספנו נגיעות קטנות של צבע, כדי להדגיש דברים מסוימים.

מרבית סרטוני האנימציה שאנחנו יוצרים מיועדים לפרסומות או פונים לילדים, ובאופן טבעי, הם מגוננים, שמחים ומהירים, ואילו סרט שעוסק בשכול שואף לרגש ולטלטל את הצופה. למרות אורכו הקצר, הוא חייב להיות בקצב הנכון ולהציג דמויות המעבירות רגש, כדי שהצופים יחוו אותו רגשית. אנחנו מקווים שהסרט יצליח לגעת בצופים, שחלקם חוו בוודאי את המלחמה באופן אישי.

למערך שיעור המבוסס על הסרט "יום כיפר בוטל" לחצו כאן>>

מן העיתונות,
 

ראובן גבריהו - " יופ כיפור בוטל" - מאמר מתוך "מדרשת"