כל קיץ

 "כל קיץ" מבוסס על הסיפור "צבת הים שלי" מאת: רות ריכטר. 
 יוצרת: סיון קידרון.

נתקלתי בסיפורה של רות ריכטר "צבת הים שלי" במקרה, והוא ריגש אותי מיד. כשהתקשרתי אליה לברר פרטים לגביו, התברר לי שהסיפור מעולם לא התרחש - לפחות לא במציאות חייה. ובכל זאת, החיבור בין הילדה הישראלית לאביה ושל שניהם אל הטבע ריגש ולא עזב אותי. התחברתי מאוד לאופן שבו הטבע משלים מעט את מה שנלקח מהילדה, או לפחות זוכר אותו ומזכיר אותו, ואל משולש הפרט-משפחה-טבע הישראלי מאוד.
 

בעיניי, הסיפור הזה עולה מתוך תודעה ישראלית. הוא לא נכתב על אדם מסוים, אבל יכול היה להיכתב על הרבה אבות להרבה בנות ובנים בארץ הזו. הוא מזכיר את הבועה העדינה כל כך שעלולה להתנפץ, ולעתים אכן מתנפצת. בחרתי בקו עדין מאוד, בצבעים בהירים של אור ירח, ובשינויים קלים של אור וצל, כדי להעביר את תחושת הזיכרון החמקמק - הרגע היקר של הקרבה בחוף, שמנצנץ אך גם יכול להיעלם בכל רגע. 

צבות הים, מאת רות ריכטר
 

בכל קיץ היינו הולכים לחוף, אני ואבא שלי, לצפות בצבות הים הגדולות שעולות להטיל את ביציהן. היינו מבלים לילות בחוף הים כשאנחנו שרועים על אחת הגבעות הזהובות, השטופות באור ירח. חשים את מגעו של החול הקריר, ואת ריחו המלוח והמיוחד של הים. לילה אחד, כשכבר כמעט נואשנו מהצבות ונרדמנו, הן הגיחו פתאום מן הים. כגושים אפלים עלו הצבות מן המים והתקרבו אל החוף. לאחר שהטילו את ביציהן גררו את עצמן בכבדות על חול הצדפים הנושק לשפת הים. אבא היה מורה לטבע במושב שלנו, וערך מחקר על סיכויי ההישרדות של צבי הים.
 

מדי לילה היינו חוזרים לים כדי לראות אם כבר בקעו הצבים. ולאחר חודשיים, כשצבים קטנים ברוחב כף ידי בקעו והחלו לפנות אל המים, אבא מיהר לסמן אותם בכתם צבעוני שריסס על גבם. במיוחד אהבתי את הסימון על גבה של צבה אחת, קטנה, שהיה דומה לעלה של כרוב. עקבתי אחריה חוזרת למים ונבלעת בגלים עם שאר הצבים. אבא אמר לי שעוד כמה שנים תחזור הצבה הזו אל החוף שלנו כדי להטיל את ביציה לראשונה. ויתכן שאני אפגוש בה באחד הלילות, ואוכל לזהות אותה על פי הכתם המיוחד שעל גבה. אבא נפל במלחמת יום הכיפורים. במשך שש שנים ארבתי לצבות הים, כפי שהייתי עושה יחד איתו. חיכיתי בסבלנות, בגעגוע, לראות את הכתמים הכהים שבים ועולים מן המים. ולילה אחד, כשכבר כמעט נואשתי ונרדמתי לבדי, צבת ים גדולה ועלה של כרוב על גבה, עלתה אל החוף.